Search Results

BINK. Publishers Store Policy I’m a customer care section. I’m a great place to write a long text about your company and your services, and, most importantly, how to contact your store with queries. Writing a detailed customer care policy is a great way to build trust and reassure your customers that they can buy with confidence. I'm the second paragraph in your customer care section. Click here to add your own text and edit me. It’s easy. Just click “Edit Text” or double click me to add details about your policy and make changes to the font. I’m a great place for you to tell a story and let your users know a little more about you. Privacy & Safety I’m a privacy & safety policy section. I’m a great place to inform your customers about how you use, store, and protect their personal information. Add details such as how you use third-party banking to verify payment, the way you collect data or when will you contact users after their purchase was completed successfully. Your user’s privacy is of the highest importance to your business, so take the time to write an accurate and detailed policy. Use straightforward language to gain their trust and make sure they keep coming back to your site! Wholesale Inquiries I’m a wholesale inquiries section. I’m a great place to inform other retailers about how they can sell your stunning products. Use plain language and give as much information as possible in order to promote your business and take it to the next level! I'm the second paragraph in your wholesale inquiries section. Click here to add your own text and edit me. It’s easy. Just click “Edit Text” or double click me to add details about your policy and make changes to the font. I’m a great place for you to tell a story and let your users know a little more about you. Payment Methods • Credit / Debit Cards • PAYPAL • Offline Payments Customer Care

תצוגה מהירה אדם ונוף בארץ ישראל בתקופת הרביעון מחיר ₪25.00 For orders of 5 or more תצוגה מהירה בולות עבריות מימי ירמיה מחיר ₪35.00 For orders of 5 or more תצוגה מהירה דמות האדם באמנות הפריהיסטורית בארץ ישראל מחיר ₪110.00 For orders of 5 or more תצוגה מהירה 7. PREHISTORIC INVESTIGATIONS IN GEBEL MAGHARA, NORTHERN SINAI מחיר ₪110.00 For orders of 5 or more תצוגה מהירה SHA'AR HAGOLAN VOL. 4 מחיר ₪330.00 For orders of 5 or more תצוגה מהירה SHA`AR HAGOLAN VOL. 3 מחיר ₪300.00 For orders of 5 or more תצוגה מהירה IAA REPORTS 19: THE NEOLITHIC SITE OF ABU GHOSH: 1995 EXCAVATIONS מחיר ₪200.00 For orders of 5 or more תצוגה מהירה IAA REPORTS 5: CAVE OF THE WARRIOR. A FOURTH MILLENNIUM BURIAL מחיר ₪200.00 For orders of 5 or more תצוגה מהירה IAA REPORTS 4: THE CHALCOLITHIC CULTURE OF THE GOLAN מחיר ₪200.00 For orders of 5 or more תצוגה מהירה 47. NEOLITHIC ASHKELON מחיר ₪190.00 For orders of 5 or more תצוגה מהירה 34. THE LITHIC ASSEMBLAGES OF `UBEIDIYA מחיר ₪130.00 For orders of 5 or more תצוגה מהירה 31. QUNEITRA: A MOUSTERIAN SITE ON THE GOLAN HEIGHTS מחיר ₪130.00 For orders of 5 or more תצוגה מהירה PREHISTORIC CARMEL - T. OLAMI מחיר ₪90.00 For orders of 5 or more תצוגה מהירה THE GODDESS OF SHA`AR HAGOLAN. EXCAVATIONS AT A NEOLITHIC SITE IN ISRAEL מחיר ₪160.00 For orders of 5 or more תצוגה מהירה 9. SHA‘AR HAGOLAN 2 מחיר ₪220.00 For orders of 5 or more תצוגה מהירה SHA῾AR HAGOLAN 5, פירוטכנולוגיה מוקדמת: קרמיקה וכלים לבנים מחיר ₪280.00 For orders of 5 or more

QEDEM MONOGRAPHS OF THE INSTITUTE OF ARCHAEOLOGY OF THE HEBREW UNIVERSITY OF JERUSALEM תצוגה מהירה 53. EXCAVATIONS AT THE CITY OF DAVID 1978–1985 DIRECTED BY YIGAL SHILOH מחיר ₪290.00 For orders of 5 or more New תצוגה מהירה 65. INSTALLATIONS AND ARCHITECTURE ON THE WESTERN SUMMIT OF SEPPHORIS מחיר ₪290.00 For orders of 5 or more New תצוגה מהירה 64. The Synagogue at En-Gedi - Y. Porath (2022) מחיר ₪290.00 For orders of 5 or more New תצוגה מהירה 63. TEL REḤOV-A BRONZE AND IRON AGE CITY IN THE BETH-SHEAN VALLEY VOL. V מחיר ₪260.00 For orders of 5 or more New תצוגה מהירה 62. TEL REḤOV-A BRONZE AND IRON AGE CITY IN THE BETH-SHEAN VALLEY-VOL. IV מחיר ₪260.00 For orders of 5 or more New תצוגה מהירה 61. TEL REḤOV-A BRONZE AND IRON AGE CITY IN THE BETH-SHEAN VALLEY VOL III מחיר ₪260.00 For orders of 5 or more New תצוגה מהירה 60. TEL REḤOV-A BRONZE AND IRON AGE CITY IN THE BETH-SHEAN VALLEY VOL II מחיר ₪260.00 For orders of 5 or more New תצוגה מהירה 59. TEL REḤOV-A BRONZE AND IRON AGE CITY IN THE BETH-SHEAN VALLEY VOL. I מחיר ₪260.00 For orders of 5 or more תצוגה מהירה 58. COINAGE OF THE NABATAEANS מחיר ₪260.00 For orders of 5 or more תצוגה מהירה 57. THE TEMPLE MOUNT EXCAVATIONS V מחיר ₪260.00 For orders of 5 or more תצוגה מהירה 56. YADIN'S EXPEDITION TO MEGIDDO מחיר ₪260.00 For orders of 5 or more תצוגה מהירה 55. THE FATIMID METALWORK HOARD FROM TIBERIAS VOL. II מחיר ₪260.00 For orders of 5 or more תצוגה מהירה 54. EXCAVATIONS AT THE CITY OF DAVID 1978–1985 VOL. VIIB מחיר ₪260.00 For orders of 5 or more תצוגה מהירה 52. THE TEMPLE MOUNT EXCAVATIONS VOL. IV מחיר ₪250.00 For orders of 5 or more תצוגה מהירה 51. RAMLA. FINAL REPORT ON THE EXCAVATIONS NORTH OF THE WHITE MOSQUE אזל מהמלאי תצוגה מהירה 50. DEIR EL-BALAH EXCAVATIONS VOL.2 , FINDS מחיר ₪260.00 For orders of 5 or more תצוגה מהירה 49. DEIR EL-BALAH VOL. 1, STRATIGRAPHY AND ARCHITECTURE מחיר ₪290.00 For orders of 5 or more תצוגה מהירה 48. TIBERIAS: THE HOUSE OF THE BRONZES VOL. I מחיר ₪190.00 For orders of 5 or more תצוגה מהירה 47. NEOLITHIC ASHKELON מחיר ₪190.00 For orders of 5 or more תצוגה מהירה 46. THE TEMPLE MOUNT EXCAVATIONS VOL. III, 1968–1978 מחיר ₪190.00 For orders of 5 or more טעינת מוצרים נוספים

IES annual membership includes a combined subscription to two journals: the Israel Exploration Journal (in English) and the Qadmoniot Journal (in Hebrew) which are published twice a year for the price of $120, including postage abroad. Online Order Form First name Street Address Street Address Line 2 City Region/State/Province Postal / Zip code Country Country Last name Special Instructions Email Code Phone Code Phone Proceed to Checkout

IES annual membership includes a subscription to the Qadmoniot Journal (in Hebrew) which is published twice a year for the price of $50, including postage abroad. Online Order Form First name Street Address Street Address Line 2 City Region/State/Province Postal / Zip code Country Country Last name Special Instructions Email Phone Phone Proceed to Checkout

פרק משבעים שנותיי עם החברה לחקירת ארץ–ישראל ועתיקותיה (2013-1943) יוסף אבירם ​ עליתי לארץ–ישראל בשנת 1936 לאחר סיום לימודיי בסמינריון העברי למורים ״תרבות״ בווילנה. נתקבלתי לאוניברסיטה העברית, דבר שסיפק לי רישיון עלייה מנדטורי (סרטיפיקט) וגם פטור מגיוס לצבא הפולני. עוד בזמן השיט באנייה ״פולוניה״ נתקלתי במודעה קטנה על הרצאה מפי פרופ׳ משה שוובה על החפירות בבית שערים, המזמינה את כל היודע עברית. ההרצאה, בליווי תמונות, הייתה מרתקת ואיש מבין 7-8 הסטודנטים לא שמע מעולם על התגלית הזאת. המרצה הפליג במסתוריות הסיפור על אלכסנדר זייד, השומר שנכנס במקרה למערה וגילה בה ארונות קבורה ועליהם כתובות ביוונית ובארמית, וגם ציור מנורה על הקיר. זייד הזעיק מיד את יצחק בן–צבי, ידידו מ״השומר״, וזה הזמין את בנימין מייזלר (מזר) גיסו, שהיה אז מיחידי הארכאולוגים היהודים, ויחד נסעו לשיח׳ אבריק, כפי שנקרא המקום לפני הגילויים המפתיעים. הם הסתובבו במערה לאור נרות וראו לפניהם בית קברות יהודי ובו כתובות ושמות. פרופ׳ שוובה סיפר שהזעיקו גם אותו לפענח את הכתובות היווניות והראה לנו תצלומים שלהן. בחופשת הסמסטר באוניברסיטה ראיתי הודעה של הסתדרות הסטודנטים על טיול שייערך לגליל בהדרכת בר–דרומא (פרסם ספר על הנגב) ובין היתר גם ביקור בשיח׳ אבריק. נזכרתי בהרצאת פרופ׳ שוובה ונרשמתי מיד. הימים היו ימי מאורעות תרצ״ו, אך הטיול נערך בזמן ההפוגה, כשוועדת פיל שהתה בארץ. כשהגענו לשיח׳ אבריק, הזמין בר–דרומא את אלכסנדר זייד וזה הופיע על סוסו ומעליו סיפר לנו איך הוא ומשה יפה, אחד מתושבי המקום, נכנסו למערה ואז הזעיקו את יצחק בן–צבי ואת בנימין מייזלר. הוא גם אמר שמתקיימות חפירות במקום ואי אפשר לבקר. אחדים מאתנו התקרבו לאזור החפירות וגם הצלחנו להציץ לתוך המערה. זה היה ביקור מרגש שהשלים את ההרצאה ששמענו באנייה. נודע לנו שבמקום נמצאה כתובת ביוונית ובה השם ״בישארה״, שהוא שם בית שערים הקדומה, אשר שימשה בית קברות מרכזי גם ליהודי התפוצות, והבנו למה שונה השם שיח׳ אבריק לבית שערים. מאז נתקיימו 4 עונות חפירה, עד 1940, והתפרסמו הרבה פרטים גם בעיתונות היומית וגם בכתבי–עת מדעיים ובעיקר ב״ידיעות״ של החברה. נערכה תערוכה גם בארץ וגם בלונדון. החפירה הזאת, שהייתה חפירה גדולה ראשונה שבוצעה בידי ארכאולוג יהודי, דבר שלא היה רגיל כלל בשנות השלושים, עוררה הדים רבים. הייתי אז מורה בבית ספר בתלפיות עם משה שדמי, שהיה חבר באגודת המשוטטים והכיר את מזר. באחד הימים פגש את מזר וזה שאל אותו אם הוא יכול אולי להמליץ על מישהו שיעבוד בחברה, כי המזכיר הקודם, מר פרידריך, התגייס לצבא הבריטי. שדמי הציע לי לגשת אל מזר ואולי זה יתאים לי, וכך היה. הגעתי לפגישה עם מזר בביתו, ברחוב אוסישקין 32, ונתקבלתי מיד בקפה. פגשתי שם את פסח בר–אדון ואת יוסף שוייג , שניהלו שיחה ערה על חפירות בית שערים אשר שניהם השתתפו בהן — פסח בר–אדון כמתנדב ושוייג כצלם. ואז אמר לי מזר שתפקידי יהיה למלא את מקום המזכיר שהתגייס ועבודתי הראשונה תהיה להעתיק את כתב–היד שהכין של הדוח הסופי על חפירות בית שערים. הוא הוסיף כי במשרד החברה — שהיה בביתו — יש גם מכונת כתיבה ישנה מסוג ״רמינגטון״. שאלתי למה צריך להעתיק את כתב–היד, שהיה ברור לגמרי? כי ״מוסד ביאליק״ מוכן להדפיס את הספר בתנאי שיקבל את כתב–היד מודפס במכונת כתיבה. לא ידעתי כלל להדפיס במכונת כתיבה, אך מאחר שרציתי לקבל את התפקיד, אמרתי שאקח את המכונה לביתי ואתחיל ללמוד את המלאכה, וכך היה. ביליתי לילות על המכונה הזאת ובסוף הצלחתי להוציא מתחת ידי כתב–יד מודפס, אמנם לא שיא השלמות אבל קריא. וכך התחיל מזר לספק לי כל כמה ימים המשכים לדו״ח במחברות. נוסף לכך אמר: לא אני קובע את יתר התפקידים. יש גזבר ושמו זליג ויצמן. עליך לגשת לביתו והוא ימסור לך מה מוטל עליך. הלכתי אל הגזבר בדחילו ורחימו, כי חשבתי שהוא אחיו של חיים ויצמן. והנה התברר כי לא הוא הקרוב, אלא אשתו היא אחותו של חיים ויצמן, והדמיון בשמותיהם הוא מקרי בלבד. הגזבר התפנה והסביר לי את תפקידיי. קודם כול נתן לי את מפתח תיבת הדואר של החברה ואמר שצריך לרוקן אותה שלוש פעמים בשבוע ולענות על המכתבים במידת האפשר. ואם מתעוררת בעיה, לשאול אותו. שנית, יש בחברה כ–100 חברים המשלמים חצי לירה מצרית דמי חבר לשנה, והחברה מתקיימת מהתשלומים האלה. יש גובה לחברה ושמו מר אייסלנד. זהו גובה המסים של הקהילה בירושלים והוא גם גובה את דמי החבר לחברה. מכל גבייה הוא מקבל 15%. עליך להיפגש אתו ולקבוע את סדר הגבייה והבאת הכסף. צריך לעמוד על המשמר, כי זאת ההכנסה העיקרית של החברה. אמנם ישנה הכנסה נוספת ממכירת ספרים, אך המכירה נתונה בלעדית בידי הוצאת ראובן מס, ונגדו אני עומד להגיש בקרוב תביעה משפטית, מכיוון שזה חודשים רבים שלא העביר את ההכנסות מהמכירות לחברה. בתמורה לעבודה הזאת, תקבל לירה אחת לחודש, כמו המזכיר שהתגייס. גם נאמר לי שלא תמיד יש כסף בקופה. עליך לדאוג אפוא שהגובה יתאמץ לגבות את דמי החבר, כי לפעמים לא נעים לפנות אל החברים המכובדים כמו אוסישקין, בן–גוריון, בן–צבי, שרת ואחרים. קיבלתי עליי את המשימה. נפגשתי עם הגובה, סיכמנו כמה דברים והוא סיפר לי על הקשיים לגבות דמי חבר מאישים חשובים כל כך. התגברתי על ענייני הדואר, שהיו מעטים מאוד, וזה היה כל הסיפור. כינוסי החברה התכוננתי לישיבת הוועד המנהל, שנערכה בביתו של נשיא החברה, פרופ׳ ל״א מאיר, ברחוב אברבנאל ברחביה. שם הוצגתי לפני המשתתפים: יצחק בן–צבי, משה שוובה, שמואל ייבין, בנימין מזר וזליג ויצמן. לישיבה הזאת הוזמנו משה שטקליס ומיכאל אבי–יונה. מזר הציג אותי כמחליפו של המזכיר שהתגייס. שמי היה אז עדיין יוסף אברמסקי, אך למרות זאת, בן–צבי קרא לי כבר באותה ישיבה ״מר אברהמי״. לאחר שנמסר דוח על הפעולות מפי מזר וייבין, הוזמנו שטקליס ואבי–יונה להציג את הצעתם. למרות המתיחות של מלחמת העולם השנייה — הישיבה התקיימה בסוף נובמבר 1942, כשרומל עמד באל–עלמיין, בשערי מצרים — החברה המשיכה בפעילותה, לא כפי שהיה במלחמת העולם הראשונה, כאשר מייסדי החברה נפוצו לכל עבר מפחד השלטון התורכי. מה הייתה הצעתם של אבי–יונה ושטקליס? החברה, שהיא בת שלושים שנה, הריהי חברה של מעטים יחידי סגולה, אמנם אנשי ציבור חשובים, וגם אנשי רוח, אך איננו מגיעים לציבור הרחב, ובעיקר לא לחברי הקיבוצים, המושבים והמורים, הצמאים לשמוע ולקבל מידע על המתרחש בכל ענפי ידיעת הארץ, כולל חפירות ארכאולוגיות. על–ידי הרחבת היריעה, ישתפר גם מצבה הכספי של החברה. ההצעה המעשית הייתה לערוך כינוס לידיעת הארץ ולהזמין את כל המתעניינים. כולם הסכימו שיש לנסות את הצעד הזה ואם יצליח, הדרך פתוחה להרחבה. ואז נשאלו שאלות — מי יארגן אירוע כזה? דרוש לכך אדמיניסטרטור מנוסה. פרופ׳ מאיר אמר שיש בירושלים אדם מתאים מאוד ושמו ד״ר ברונו קירשנר. הוא מעולי גרמניה, זקוק לעבודה ובעל ניסיון ארגוני. ואז שאל הגזבר: כמה זה יעלה? פרופ׳ מאיר היה מוכן לשאלה וענה: 25 לירות לשנה. והגזבר שאל: מי ישלם? בקופה אין כסף להוצאות בלתי צפויות כאלה. פרופ׳ מאיר הבטיח לו כסף. למחרת נפגשתי עם ד״ר קירשנר וראיתי שכבר לפני שנפלה החלטת הוועד הוא הכין תכנית על כל פרטיה והכל כתוב בגרמנית. פרופ׳ מאיר סיכם אתו עוד לפני הישיבה. ד״ר קירשנר הציע לקרוא לכינוס בשם ״שבוע העבר העברי״. למזלי ידעתי גרמנית והיה בינינו שיתוף פעולה מלא. העברנו את התכנית המפורטת לכל חברי הוועד כדי שיוסיפו או יגרעו ויצאנו לדרך. בסוכות 1943 התקיים בירושלים הכינוס הראשון לידיעת הארץ ובתכניתו הרצאות וסיורים. ההפתעה הייתה גדולה: למעלה מ–300 איש מכל קצוות הארץ הופיעו לכינוס וזאת הייתה ממש חגיגה למשתתפים. האירוע התפרסם בכל העיתונים, וגם התיק שהוכן לכל משתתף, ובו חומר על תכנית הכינוס, על כל הרצאותיו ואירועיו, התפרסם כקובץ ועורר הדים בכל הארץ. לצערנו נפטר הגזבר זליג ויצמן לפני הכינוס והקובץ הוקדש לזכרו. לאחר הצלחת הכינוס הזה החליט הוועד המנהל להפוך את האירוע למסורת ולקבוע אותו תמיד כאירוע התרבותי העיקרי בארץ בחול המועד סוכות. ואכן, כך נמשך הדבר במשך עשרות השנים הבאות. הכינוס השני לידיעת הארץ נקבע בתל–אביב ונושאו היה ״לחוף ימים״. גם הוא נחל הצלחה בלתי רגילה והשתתפו בו עוד יותר אנשים. הרוב הצטרפו כחברים בחברה וכך גם השתפר מצבה הכספי. לאחר מותו של ויצמן נתמנה לגזבר החברה ד״ר ארנסט נבנצל (מי שהיה לימים מבקר המדינה). הוא התעניין מאוד בפעילות החברה ואף תמך בה כשהיה מחסור. הכינוס השלישי לידיעת הארץ נערך בחיפה בחול המועד סוכות 1945 בחסות העירייה, והוא כבר היה משוכלל מאוד וכלל תערוכות. נושאו היה ״המסחר, התעשייה והמלאכה בימי קדם״ והסיורים נערכו למרחבי הגליל. הפעם הגיעו למעלה מ–500 משתתפים וביניהם ראשי הסוכנות, הוועד הלאומי, הקרן הקיימת ורבים מחברי הקיבוצים. החוגים לידיעת הארץ של הקיבוצים ארגנו הסעות מיוחדות מכל קצווי הארץ. הכינוסים האלה התפרסמו בכל הארץ, בעיקר הודות לכתבות רבות בכל העיתונים. במשך השנה קיבלה החברה פניות מראשי ערים ומועצות של יישובים רבים בבקשה לערוך את הכינוס באזורם, וכך יכולנו לבחור את המקום המתאים ביותר גם מבחינת האולמות להרצאות וגם מבחינת השיכון. העיריות והמועצות המקומיות הגישו את כל העזרה והאירוע הזה הפך לחג לכל האזור. מראש עיריית טבריה, מר משה צחר, קיבלנו הזמנה לערוך את הכינוס הרביעי לידיעת הארץ, בסוכות 1946, בטבריה ובחרנו את הנושא: ״ארץ כינרות״. נקבעה תכנית עשירה מאוד של הרצאות וסיורים וכל החומר התפרסם בקובץ בשם זה. טבריה הוצפה משתתפים מכל קצוות הארץ ולא נשאר חדר פנוי בכל בתי המלון והאכסניות בעיר. היינו צריכים לשכן חלק מהמשתתפים בקיבוצים שבאזור. באמצע הכינוס הודיעו לנו שהמצב בארץ החמיר. הבריטים הכריזו עוצר במקומות רבים בגלל התנגשויות עם הצבא. הייתה מתיחות רבה וחלק מהמשתתפים חששו שלא יוכלו לחזור לבתיהם לחג האחרון של סוכות. פניתי לפרופ׳ סוקניק, שהשתתף בכינוס והרצה והדריך בחפירות חמת גדר וכורזין, וביקשתי ממנו להתקשר לבנו, יגאל ידין, ולשאול האם להפסיק את הכינוס באמצע או מה לעשות. ידין היה אז קצין המבצעים של ה״הגנה״ ותשובתו הייתה: ״לא מפסיקים תורה באמצע. גמרו את הכינוס ואז תחזרו לבתיכם.״ זה היה לפני תקופת מלחמת העצמאות ושרר מתח עד שידענו שהכול נגמר בשלום וכולם חזרו לבתיהם. פעילות החברה נפסקה כמעט לגמרי עד שנגמרו הקרבות ואז, בזמן ההפוגה, ערכנו בירושלים כינוס זוטא — הכינוס החמישי לידיעת הארץ. הנואם הראשי היה אבא אבן, שהרצה על המצב הפוליטי לאחר הפסקת האש הראשונה. בשנת 1950 פנה אלינו משה גובזמן, מפעילי הוועד של סניף החברה בתל–אביב, בהצעה להשתמש באניית העולים ״קוממיות״ ולשוט בה לעכו ושם לערוך את הכינוס השישי. ראש העיר עכו בשנה זו היה ברוך נוי והמושל הצבאי רחבעם עמיר ושניהם התלהבו מאוד מההחלטה הזאת. מאחר שלא היו בעכו בתי מלון, הבטיח ראש העיר לשכן חלק מהמשתתפים בבתים פרטיים של התושבים הערבים וחלק, כרגיל, בקיבוצים השונים בסביבה וכן בנהריה ובחיפה. כ–500 איש יצאו באנייה מתל–אביב. המדריכים במשך השיט לאורך החופים היו יוסף ברסלבי, יהודה קרמון וזאב וילנאי, וכן דוד רמז, שהשתתף בכינוס והרצה באנייה על השיט הישראלי. הגענו לעכו אחר הצהריים. בערב פתח את הכינוס נשיא החברה, פרופ׳ ל״א מאיר, ואמר גם משפטים אחדים בערבית לכבוד המשתתפים הערבים. אורחי–הכבוד היו ראש הממשלה, דוד בן–גוריון, וראש המטה הכללי, יגאל ידין. הם לא רק בירכו את באי הכינוס, אלא הרצו על נושאים מיוחדים: בן–גוריון על המצב וידין על הנושא ״ודן למה יגור אניות?״. יצחק בן–צבי, שהיה תמיד בין המברכים בפתיחת הכינוסים, דיבר גם על פעילות החברה. מעכו התפזרו המשתתפים לסיורים בגליל וחזרו לשמוע הרצאות בערבים. שותפים מלאים בכינוסים האלה הייתה הקרן הקיימת לישראל והעומד בראשה, יוסף וייץ. הוא נהג תמיד להרצות על היישובים החדשים שהוקמו באזור הכינוס. הכינוס השביעי נערך בסוכות 1951, זו הפעם השנייה בתל–אביב, והוא התרכז בחפירות תל קסילה, שעונתן השלישית בהנהלת בנימין מזר הסתיימה. הכינוס השמיני נערך בסוכות 1952 בבית ירח על שפת הכנרת. בית ״אוהלו״ כבר היה בנוי והכינוס נערך בחוץ על משטח ירוק שהוכן במיוחד בידי אנשי קיבוץ כנרת. השתתפו בכינוס אורחים רבים וביניהם נחום סלושץ, נלסון גליק, פרופ׳ גיטרבוק, משלחת חפירות בית ירח וכמו תמיד, יצחק בן–צבי, עדיין כפעיל הוועד המנהל של החברה. הוא התרכז בדבריו באישיותו של ברל כצנלסון, שבניין ״אוהלו״ הוקם לזכרו. החפירות הארכאולוגיות בבית ירח נערכו כבר שנים אחדות לפני כן בהנהלת בנימין מזר, מיכאל אבי–יונה, פסח בר–אדון ומשה שטקליס. הכינוס התשיעי לידיעת הארץ הוקדש לנושא ״ארץ הנגב״ ונערך בבאר שבע בחול המועד סוכות 1953. גם בבאר שבע לא היו עדיין בתי מלון והעירייה, בהנהלתו של ראש העיר טביהו, דאגה לגייס את התושבים לאירוח חלק מהמשתתפים בביתם. הכינוס הזה גם חנך את האולם ״קרן״, שבנייתו אך זה הסתיימה, ובו התקיימו ההרצאות. בכינוס הזה היה אורח הכבוד מחו״ל פרופ׳ אולברייט, ויצחק בן–צבי כבר השתתף בו כנשיא המדינה. גם דוד בן–גוריון, שעבר באותו זמן לשדה בוקר, השתתף בכינוס והיה ויכוח מעניין בינו ובין אולברייט על יציאת מצרים וכמה זה ״ששים רבוא״ שיצאו ממצרים — האם שישים אלף או שש מאות אלף? המשתתפים טיילו במרחבי הנגב והגיעו לעבדת, שבטה, חלוצה, ניצנה ועוד. נדודי משרד החברה זמן קצר לאחר שנכנסתי למשרד החברה בביתו של בנימין מזר פנתה אליי דינה, אשתו (אחותו של בן–צבי), בבקשה לפנות את החדר כי הבן כבר גדול והוא זקוק לחדר לעצמו. זאת הייתה הדאגה הראשונה ולא פשוטה: איפה מוצאים חדר? והנה בא לעזרתי יוסף שוייג ואמר לי: יש לי בדירתי, ברחוב בני ברית, חדר פנוי שאינני משתמש בו כלל. אני מנדב אותו לחברה חינם. באתי, ראיתי וחשכו עיניי: חדר חשוך, בלי רצפה, רק אדמה, רטוב, ובלי ארון או אצטבאות. הזמנו נגר שהתקין במשך כמה ימים דברים זמניים אחדים בחדר והעברנו לשם את המעט שהיה אצל מזר: כמה ספרים ומעט חוברות ״ידיעות״. לקחתי סבל עם חמור רתום לעגלה וכך העברנו את הכול לשיכון החדש. אמרתי לשוייג שאין צורך בשולחן, כי אני לא אשב לידו, ואין גם צורך בחשמל, כי בערב איש לא יבוא לשם, וכך זה נשאר כשנה וחצי. בסוף מלחמת העולם השנייה (1945), ביקש ממני שוייג לפנות את החדר: ידיד שלו השתחרר מהצבא בגלל מחלה וצריך מקום לגור בו. החייל היה גם מכר שלי מהאוניברסיטה, דב רוז׳נסקי. עם קבלת הידיעה הזאת הבנתי שאין מה לעשות וצריך לזוז, אבל לאן? ושוב קרה נס: ד״ר חיים זאב הירשברג, ידיד של פרופ׳ מאיר, שהגיע עם ילדי טהראן, שכר דירה מרווחת ברחוב שמאי ויש לו חדר מיותר שהוא מוכן להשכירו. לא חשבתי הרבה ושכרתי את החדר, שהיה די מתאים, ושוב סבל עם חמור רתום לעגלה ועוברים למשכן החדש. לאחר זמן לא רב התברר כי מסיבות משפחתיות היינו צריכים לפנות את החדר, ולמזלנו מצאנו דירה בת שני חדרים ברחוב המלך ג׳ורג׳ 16. בינתיים השתפר מצבנו הכספי ויכולנו להרשות לעצמנו לשלם שכירות בסך לירה וחצי לחודש. בדירה הזאת קיבלנו לעבודה סטודנט בחצי משרה, מר יצחק לומברוזו, שהפך לאחר שנים לעו״ד ומאוחר יותר לגזבר–כבוד של החברה, והוא משמש בתפקיד זה עד היום. כעבור כמה שנים נזקק בנק לאומי לישראל, ששכן באותו בניין, להרחבה וביקש לפנות לטובתו את שני החדרים תמורת דמי מפתח מוגדלים. כך הצלחנו לעבור לדירה בת שלושה חדרים ברחוב שמואל הנגיד 3. כאן שהינו 25 שנה עד שהתרחבנו עוד יותר והגענו לדירה בת חמישה חדרים ברחוב אבידע 5 ולשמונה עובדים. לפי מפת הנדודים של משרד החברה אפשר לראות את התפתחותה: יותר חדרים, יותר עובדים, יותר פעילות בתקציב גדול יותר. הגידול הזה מתבטא בחפירות, בפרסומים ובהפצת ידיעת הארץ. פעילות החברה בשנות הארבעים הצלחנו להוציא את כתב–העת ״ידיעות״, למרות שבגלל מלחמת העולם השנייה קשה היה להשיג נייר, וערכנו פגישות של החוג הארכאולוגי כמעט באופן סדיר. בפרק זמן זה היו פעילות החברה והדיונים הרבים בוועד המנהל בעיקר בנושאים מרכזיים — הכינוסים לידיעת הארץ, הפרסומים ועניינים שהתעוררו עם הקמת מדינת ישראל וסיום פעילותה של מחלקת העתיקות המנדטורית. החברה הייתה הגוף היחיד שעסק בחקירת ארץ–ישראל ובארכאולוגיה והיינו הכתובת לפניות הממשלה וגם גופים אחרים. רישיון החפירה הראשון שהעניקה הממשלה, חתום בידי שר העבודה הראשון, מרדכי בנטוב, היה לחברה לחקירת ארץישראל ועתיקותיה לחפירות בתל קסילה בהנהלת בנימין מזר. החפירות התנהלו בחסות ראש עיריית תל–אביב, ישראל רוקח, ובמימון העירייה ונמשכו שלוש עונות. כן פנתה הממשלה לחברה להציע מבנה למחלקת עתיקות ישראלית. הדבר דרש דיונים רבים ולבסוף הוצע לשמואל ייבין לשמש מנהל מחלקת העתיקות. בינתיים הועברה מחלקת העתיקות למשרד החינוך. שר החינוך הראשון, פרופ׳ בן–ציון דינור, הטיל על החברה לדון בתכנית מחקר רחבה, שתכלול סקר ארכאולוגי של מדינת ישראל, וכן להציע תכנית של חפירות ארכאולוגיות. הוקמה ועדה מיוחדת למטרה זו. לאחר הקמת המדינה פנה דוד בן–גוריון לחברה והציע לשנות את שמה: להשמיט את המילה ״העברית״ ולהסתפק בשם ״החברה לחקירת ארץ–ישראל ועתיקותיה״, ובאנגלית במקום ״Jewish Palestine Exploration Society״ לקרוא לה: ״Israel Exploration Society״. ההצעה נתקבלה מיד באסיפת מועצת החברה. עם התרחבות החברה והגידול במספר חבריה ותומכיה, בעיקר בגלל הכינוסים לידיעת הארץ, ששיתפו בסוף למעלה מ–1000 איש, גדלו אפשרויותיה הכספיות, והוועד המנהל החליט להרחיב את הפרסומים ולהוסיף לרבעון ״ידיעות״ פרסום מיוחד בשם ״ארץ–ישראל״, שיהיה שנתון ויכלול מחקרים שאין אפשרות לפרסמם ב״ידיעות״ בגלל היקפם. הכרך הראשון הוקדש למשה שוובה במלאת לו 60 שנה. הכרך השני הוקדש לזכרו של זלמן ליף, שהיה יו״ר הוועד המנהל ותרם הרבה לפיתוח החברה. מהר מאוד הפך הפרסום הזה לספר יובל או זיכרון לחוקרים מכובדים מפעילי החברה, ועד היום פורסמו 30 כרכים, כולם מוקדשים לאישים שתרמו לפיתוחה ולחיזוקה. בתקופה הנדונה הייתה דרישה גדולה מאזורים שונים להקים סניפים של החברה במקום ולנהל בהם פעילות שוטפת, גם בהרצאות, גם בסיורים וגם בהתנדבות למפעלי החפירות השונים. וכך הוקמו סניפים, מלבד סניף יפו–תל–אביב שהיה קיים מאז ייסודה של החברה, גם בחיפה, טבריה, חדרה, בנימינה, בן שמן וחולון. הסניפים האלה לא החזיקו מעמד זמן רב, כי הם פעלו הודות ל״משוגעים לדבר״, וגם החברה לא יכלה לספק מרצים ומדריכים לפי דרישותיהם, וכך בסופו של דבר הפסיקו לפעול. המדור לידיעת הארץ, שהתקיים בקיבוצים, היה פעיל מאוד וסיפק מתנדבים רבים לחפירות השונות, אך גם הוא הפסיק להתקיים. הדור הישן נגמר וצעירים חדשים לא הגיעו. שנות החמישים והשישים ב–1953 הופיע אצלי שמריה גוטמן מקיבוץ נען וסיפר לי שבמסע האחרון של תנועות הנוער למדבר יהודה ולמצדה, שהוא היה אחד האחראים לו, הגיעה קבוצה מהם בעזרת חבלים למקומות במצדה שקשה מאוד להגיע אליהם. הוא הביא אתו הרבה תצלומים וציורים של מבנים, בהם עמודים נפולים ושרידים רבים אחרים שלא היו ידועים בעבר. הוא הציע לזמן לפגישה את כל המעוניינים כדי שיוכל להרצות לפניהם בליווי שקופיות. פניתי מיד לפרופ׳ מזר, שהיה כבר נשיא האוניברסיטה העברית, וסיפרתי לו על הגילויים האלה והוא הציע שנערוך בביתו ערב מצדה ונזמין את כל הנוגעים בדבר. הוזמנו אבי–יונה, אביגד, אהרוני, דונייבסקי ועוד אחדים. מזר סיפר על הגילויים לשר החינוך, פרופ׳ ב״צ דינור, וגם הוא הגיע לערב הזה. שמריה גוטמן הציג את כל החומר שהצליחו לתעד. הגילויים עשו רושם אדיר והשר הציע לתכנן סקר מפורט בהשתתפות כל העוסקים בחקר התקופה. בגלל הקשיים הכרוכים בכך, חוסר דרכים נוחות לטפס למצדה, חוסר גישה נוחה למקום השרידים והיעדר תנאים מינימליים לשהייה במקום, הוסכם שרק גורם אחד יכול להתמודד מבחינה לוגיסטית עם משימה כזאת — הצבא. מאחר שהרמטכ״ל בתקופה זו היה משה דיין, אין פלא שהוא התלהב מן הרעיון והטיל על רחבעם זאבי (גנדי) לבדוק מה אפשר לעשות. גנדי הגיע עם תכנית שלמה ומפורטת. הסקר יוכל להתבצע רק בעזרת בדואים ופרדות. אפשר להעלות מים ואוכל רק דרך שביל הנחש וצריך להתקינו למעבר הפרדות. אני התמניתי למרכז המבצע ואליי צורף סרן מגן כאיש קשר עם הצבא. למבצע, שהתקיים בשנת 1955, גייסנו כעשרים סטודנטים ובראש המשלחת עמדו מיכאל אבי–יונה, נחמן אביגד, יוחנן אהרוני, שמריה גוטמן ומוניה דונייבסקי וכן השתתפו צלם ומודד. בסך הכול היו כשלושים משתתפים. הצבא סיפק לנו אוהלים וכלי עבודה וכן דאג לחימום ולאוכל. מים הובאו כל יום מהמעיין בעין גדי. כל הציוד וההספקה הועלו מדי יום על גב הפרדות בשביל הנחש עד קרוב לפסגת מצדה ומשם הועלו בחבלים בידי המתנדבים לפסגה. זאת הייתה עבודת פרך. המבצע היה כרוך במאמצים רבים ובהתלהבות עצומה, כדי להספיק לחשוף ולגלות כמה שיותר. מה שהספיקה המשלחת לתעד במשך שישה–עשר יום פרסמנו בחוברת מיוחדת, ״סקר מצדה״. בסוף ערכנו ישיבה עם כל המשלחת כדי לסכם ולהציע מה אפשר לעשות בהמשך, במטרה לנהל חפירה יזומה באתר. הסיכום היה שבתנאים שבהם התנהל הסקר אין אפשרות להמשיך. חפירה רגילה במצדה היא משימה בלתי אפשרית ואינה דומה לשום חפירה ארכאולוגית אחרת. חפירה זו דורשת התארגנות מיוחדת של מוסדות ממשלתיים נוספים ונזקקת לסיוע הצבא. הוחלט לפנות ליגאל ידין, שהשתחרר מהצבא ונתקבל כבר לשמש מרצה באוניברסיטה. משלחת בהרכב שמריה גוטמן, יוחנן אהרוני, יהודה אלמוג, ראש המועצה האזורית תמר, ואנוכי התקבלנו אצל ידין ופרשנו לפניו את המשימה. ידין אמר: איחרתם את המועד, כי אני כבר התחייבתי לחפירה של ארבע שנים בתל חצור, התל המקראי הכי גדול בארץ. ומיד המשיך ואמר: אל תצטערו, לא איחרתם. זהו רצוני לחפור תל מקראי וכך להתחיל את הקריירה הארכאולוגית שלי. בכך נסתם הגולל על חפירת מצדה. ידין אסף את כל הארכאולוגים שהיו אז בארץ והזמין אותם להשתתף בחפירות חצור. הוא ראה את החפירה הזאת כבית מדרש לארכאולוגיה של השדה ונאספו אליו יוחנן אהרוני, רות עמירן, ז׳אן פרו, טרודה דותן, משה דותן, מוניה דונייבסקי, קלר אפשטיין וסטודנטים מתקדמים וביניהם אפרים שטרן, משה כוכבי, אמנון בן–תור ועוד רבים אחרים. השתתפו בחפירה כ–250 פועלים במסגרת עבודות יזומות. לאחר סיום החפירה בחצור, ב–1960, חזרנו שוב אל ידין בעניין חפירה במצדה, אך פה נכנס פתאום מבצע מדבר יהודה. במשך שנות החמישים הייתה פעילות רבה בחברה. פרופ׳ בנימין מזר נבחר לנשיא ורקטור האוניברסיטה ולא יכול היה להקדיש זמן לחברה. זלמן ליף, יו״ר הוועד המנהל נפטר, שמואל ייבין, מנהל מחלקת העתיקות, הציע לסיים את פעילות החברה משום שכל ענייני הארכאולוגיה צריכים להיות נתונים בידי מחלקת העתיקות והקשר עם הקהל צריך להיעשות דרך נאמני העתיקות. ההצעה הזאת עוררה רוגז רב. כל חברי הוועד המנהל ובראשם הנשיא, פרופ׳ מאיר, התנגדו להצעה זו. בינתיים דרך כוכב חדש בחברה — יגאל ידין, שנבחר ליו״ר הוועד המנהל. יוחנן אהרוני ורות עמירן התפטרו ממחלקת העתיקות עוד לפני כן, כאשר ייבין לא הסכים להעניק להם חופשה כדי להשתתף בחפירות חצור. היחסים עם מחלקת העתיקות לא היו תקינים וכבר הגיעו שמועות שייבין מנהל משא ומתן עם אוניברסיטת תל–אביב כדי להקים שם מחלקה לארכאולוגיה, ובירושלים כבר התחילו לחפש מועמד לתפקיד מנהל מחלקת העתיקות. הפור נפל על אברהם בירן, שחזר משירות משרד החוץ בתפקיד קונסול בלוס אנג׳לס. אברהם התלבט מאוד, אך לאחר שכולם פנו אליו הסכים בסוף משהובטח לו שיתוף פעולה מלא. בירן נבחר גם כחבר הוועד המנהל של החברה. בשנות החמישים המוקדמות התנהלה גם פעולה למצוא תחליף למוזיאון רוקפלר, שנותק ממדינת ישראל במלחמת העצמאות. פרופ׳ מאיר עיבד תזכיר לממשלה ובו פירט את הצורך לבנות מוזיאון בחלק היהודי של העיר. על התזכיר חתמו הוא, טדי קולק, בנימין מזר, יגאל ידין ושמואל ייבין. מהר מאוד התברר שהמוזיאון צריך להיות גם מוזיאון ארכאולוגי וגם מוזיאון לאמנות, כי מוזיאון ״בצלאל״ קטן מלהכיל את כל אוסף האמנות שלו. התזכיר הגיע אל דוד בן–גוריון והוא קרא לטדי קולק, מנהל משרד ראש הממשלה, ונזף בו: עכשיו, בזמן העלייה הגדולה והצנע הגדול השורר בארץ, אתם חושבים על מותרות? לממשלה אין כסף. טדי הרגיע אותו ואמר: אנחנו לא דורשים כסף אלא פיסת קרקע, ולהקמת הבניין נדאג לתרומות. כך יצא המבצע לדרך ובשנת 1965 נפתח המוזיאון והיכל הספר לידו. ב–1960 הופיע אצל ידין דיויד נואל פרידמן, שהגיע מצדה השני של ירושלים החצויה, והודיע כי בעיר העתיקה מסתובבים בדואים ומוכרים לתיירים פיסות של מגילות ב–10 דולר. פרידמן אמר שהם חקרו את הבדואים ומתברר שכל החומר מגיע מחפירות שהבדואים מבצעים בוואדי סיאל, הוא נחל צאלים שבצד הישראלי של הגבול. הידיעה הדליקה נורה אדומה אצל ידין, שהיה רגיש מאוד לענייני מגילות (כמו אביו) והוא פנה מיד לבן–גוריון וזה העביר את הידיעה לרמטכ״ל דאז, חיים לסקוב. בן–גוריון אמר שמה שיחליט לסקוב מקובל עליו. לסקוב אמר כי אין טעם לערוך כל פעם מבצע קטן אלא דרוש מבצע מקיף ויסודי. קודם כול יצא אהרוני עם קבוצת מתנדבים לנחל צאלים ובעזרת הצבא כדי לוודא שהשמועה נכונה. ואכן, הם מצאו בבדיקה במערה שיירים שהשאירו הבדואים אבל גם כל מיני קטעים ממגילות ואף ממצאים אחרים מתקופת בר כוכבא. אז הוחלט לקיים מבצע רחב ממדים. הצבא העמיד לרשותנו הליקופטר וערכנו כמה סיורים כדי לקבוע את מקום המערות המיועדות לבדיקה ואת מקום מחנות החפירה. אני נתמניתי שוב למרכז המבצע והמקשר בין כל הצדדים הנוגעים בדבר: הצבא, המתנדבים, העיתונות והמוסדות השותפים. אלוף פיקוד הדרום, אברהם יפה, נתמנה לאחראי על כל המבצע. השטח חולק לארבעה אזורים/מחנות. ראשי המחנות היו יוחנן אהרוני, נחמן אביגד, פסח בר–אדון, ויגאל ידין. אני שימשתי מרכז ומתאם בין המחנות. הצבא הקים את המחנות והקציב יחידה מחטיבת גולני לשמירה ולעזרה. המרכז היה במחנה ג׳ ושם גם הייתי אני עם טלפונים לכל יתר המחנות. פניתי למדור לידיעת הארץ בתנועה הקיבוצית וביקשתי מתנדבים, ואלה הגיעו, כרגיל. היינו צריכים להגריל את מספר המתנדבים, לפי מספר המקומות במחנות. הצטרפו כמובן גם סטודנטים רבים וגם הם חולקו בין המחנות. תוצאות המבצע הזה, שנערך פעמיים במשך שנתיים (1960, 1961), התפרסמו לראשונה בעברית בחוברות של ״ידיעות״ ובאנגלית בחוברות Israel Exploration Journal, ולאחר מכן בפרסום מדעי כולל בארבעה כרכים. אני מניח כי הצלחתו הגדולה של ידין במערת האיגרות הביאה אותו לחשוב מחדש על חפירות מצדה. ואכן, בשנת 1963, כשהיה בלונדון בשנת שבתון, קיבלתי ממנו טלפון והוא שאל אם אוכל לבוא אליו לכמה ימים. זה היה ביקור משמח, כי הוא הודיע לי שהחליט לצאת לחפירות במצדה. למעשה, הכול היה מוכן לקראת המבצע. ידין גייס בין ידידיו בלונדון תורמים, וכן את שיתוף הפעולה של העיתון היוקרתי Observer. זו הייתה הפעם הראשונה שהוחלט לבצע את החפירה על–ידי מתנדבים מחוץ לארץ ומהארץ, ועיקר תפקידו של העיתון היה לפרסם את המפעל בעולם ולגייס מתנדבים. התנאי של ידין היה שאני אצטרף אליו למשימה הזאת. כרמלה ידין הייתה ממונה על סידור המתנדבים ולמרות שלא היו עוד מחשבים, היא המציאה כל מיני שיטות כדי לארגן את אלפי המתנדבים והדברים פעלו בדיוק למופת. כל פרטי המפעל הזה, שנערך בשנים 1964-1965, כתובים בספרו הפופולרי של ידין שהתפרסם בשפות רבות. כיום במלאות חמישים שנה לחפירות מצדה, זהו האתר המבוקש ביותר וזוכה לביקורים רבים מתיירים בכל העולם. כשביקרתי את ידין בלונדון הוא הראה לי קטע של מגילה, ואחרי שהשביע אותי לשמור זאת בסוד גמור גילה כי הופיע אצלו שליח/מתווך וסיפר לו שיש בידי סוחר בארץ מגילה הכי ארוכה שהתגלתה אי פעם (9 מטרים), והראה לי קטע ממנה שמוכיח את האותנטיות שלה. הסוחר דורש 100,000$ תמורתה, ובינתיים, כדי להמשיך בטיפול, הוא דורש 10,000$ מקדמה. ידין קיבל את הכסף מלאונרד וולפסון ושילם למתווך. למרות שלא היה ביטחון שיצא מזה משהו, החליטו ידין והתורם שהסיכון כדאי בהתחשב בסיכוי לרכוש את המגילה. עברו שנים והאיש נעלם עם הכסף ואין כל ידיעה ממנו. ידין היה כמעט בטוח שהמגילה נמצאת אצל סוחר המגילות הידוע קנדו מבית לחם. במלחמת ששת הימים שלח הצבא כמה קצינים לביתו של הסוחר וזה הוציא מתוך פחד את המגילה, שהייתה חבויה אצלו במרתף בקופסת קרטון בלה, ומסרה לקצינים. המגילה הגיעה לידין והוא מסר אותה לדודו שנהב, הרסטורטור של מוזיאון ישראל, לפתיחה מקצועית. הוזמנתי לראות אותה פרוסה על כל הרצפה בביתו של שנהב ואכן, היה חסר בה הקטע שהיה אצל ידין. בסופו של דבר שילמה הממשלה לקנדו 105,000$ והמגילה נמצאת כיום בהיכל הספר. ידין פרסם אותה בהוצאת החברה בשלושה כרכים בשם ״מגילת המקדש״. כמעט 10 שנים עבד ידין על פרסום ״מגילת המקדש״ בעברית ובאנגלית. הוא התלהב כל–כך מתוכנה ומפענוחה עד שדחה בגללה את פרסום הדוחות הסופיים של מצדה ומדבר יהודה. רק אחרי מותו הצלחנו לפרסם את רוב העיזבון המדעי שלו והדבר נמשך כמעט שלושים שנה. מלחמת ששת הימים פתחה לנו את ירושלים למחקר ולחפירות ארכאולוגיות. טדי קולק, ראש העיר וגם חבר הוועד המנהל של החברה, דרש להתחיל מיד בחפירות. בנימין מזר התחיל בחפירות מסביב לחלק הדרומי של הר הבית וקראנו להן בקצרה ״חפירות הכותל״. נחמן אביגד התחיל בחפירות הרובע היהודי ולאחריהם חפר יגאל שילה בעיר דוד. החפירות נמשכו כעשרים שנה. כל החופרים הלכו לעולמם והדוחות הסופיים של ממצאי החפירות מתפרסמים עתה בידי מי שהשתתפו בחפירות והיו עוזריהם של המנהלים. במשך מאה שנות קיומה עברה החברה גלגולים רבים. חלו הרבה שינויים בהרכב חבריה ובאופי פעילותה, ועל מצבה עכשיו אפשר לקרוא בחוברת זו של ״קדמוניות״. אני משרת את החברה למעלה משבעים שנה ונשארתי יחיד מבני הדור של שנות הארבעים, החמישים והשישים של המאה הקודמת. טוב שהחברה מכינה ספר על תולדותיה, אשר ינציח את הישגיה, את פעיליה ואת פעולותיה. במלאת שבעים וחמש שנה לייסודה של החברה, בשנת 1989 היא קבלה את פרס ישראל על תרומתה לחברה ולמדינה. היה לי הכבוד הרב לקבל את התעודה בשם החברה מידי ראשי המדינה ביום העצמאות התשמ״ט. ​ ​

החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה ​ ​ חברה מדעית שהוקמה באפריל שנת 1913, טרם הקמת המדינה וכחלק מהפעילות הציונית של הישוב היהודי בארץ-ישראל. החברה בראשית הדרך נקראה "חברה יהודית לחקירת ארץ-ישראל". החברה, הוקמה על ידי קבוצת אנשי רוח מחוקרי ארץ-ישראל ומנהיגי הישוב היהודי בארץ. במטרה להעמיק את המחקר הגיאוגרפי, ההיסטורי והארכיאולוגי של ארץ-ישראל וחרטה על דגלה מטרות שונות, כשהעיקריות שבהן, כפי שנכתב בקול הקורא שהופץ: "לחקור את ארץ אבותינו בעבר ובהווה [...] הכרה מדעית, הן במה שנוגע לטבע הארץ, הריה ועמקיה, מערותיה ונחליה, צמחיה וחיותיה, והן בנוגע לתושביה [...] מעלה יתרה יש לחברתנו הצעירה על שאר החברות שנוסדו לפניה, כי היא נוסדה בארץ עצמה וחבריה יושבים בה [...]" עוד הם מוסיפים וכותבים: "אין לנו אמנם ממשלה או כנסיה עשירה שתייסד לנו מכונים ושתחזיק חוקרים מיוחדים, אבל בצירוף הכוחות המפוזרים בארץ ואימוצם נוכל לפעול הרבה מאוד". מעבר למטרה המדעית הראשית הציבה לה החברה עוד מטרה מעשית – "להפיץ את ידיעת הארץ בין המוני עמנו בארץ ובחול [...]" ואף "החברה תשתדל לשמור על שרידי העתיקות ויקרות הטבע [...]" זאת כמובן עוד טרם הקמת אגף העתיקות. ​​ החברה ביצעה את החפירות הארכיאולוגיות הראשונות שנערכו על ידי ארכאולוגים יהודיים בחמת טבריה (1921), ביד אבשלום (1922) ובחומה השלישית בירושלים (1925–1927). עם הקמת המדינה בשנת 1948 החברה קיבלה את רישיון החפירה הראשון שניתן על ידי ממשלת ישראל לחפירות שניהלה בתל קסילה. מאז ובמשך שנות קיומה ארגנה החברה את מרבית החפירות הארכאולוגיות החשובות שנערכו בארץ-ישראל ביניהן: רמת רחל, בית שערים, חצור, מצדה, בית ירח, עין גדי, ערד, אפק, יריחו, הרודיון, יוקנעם, דור, מגידו, חורבת קייפא ומערות מדבר יהודה וכן חפירות באתרים פרהיסטוריים כגון שער הגולן, מערת היונים, כבארה, נתיב הגדוד. החברה הייתה שותפה גם בחפירות בירושלים שנערכו אחרי 1967 מדרום להר הבית, ברובע היהודי ובעיר דוד. החברה נוהלה שנים רבות על ידי יוסף אבירם ז"ל (1983- 2009) ולאחריו בידי הלל גבע (2009- 2022) וכעת התמנתה ד"ר רונה אבישר לואיס לתפקיד. בכל השנים הללו המשיכה החברה להתנהל לאור המטרות עוד מייסודה, אך בדרכים שונות המותאמות לרוח הזמן. החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה היא מוסד ללא מטרות רווח שבראשו ועד מנהל ומועצה בהם נציגים של כל המוסדות האקדמים העוסקים בארכיאולוגיה בישראל ורשות העתיקות. החברה משמשת כארגון-גג למוסדות הארכאולוגיים הישראליים ומהווה גורם מרכזי התומך והיוזם של המחקר הארכאולוגי בישראל. חברים בחברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה משפיעים על החברה והארכיאולוגיה בארץ ישראל וגם נהנים מהיותם מנויים על כתב העת קדמוניות או Israel Exploration Journal וכן מקבלים 25% הנחה על אירועים וספרים בהוצאת החברה. לחברה הוענק בשנת 1989 פרס ישראל על פעילותה הענפה בחקר קדמוניות ארץ-ישראל, הנחלתו לצבור הרחב ותרומתה המיוחדת למדינה ולחברה בישראל. פעילויות החברה עבור המחקר: החברה עוזרת ועובדת יחד עם הארכיאולוגים בארץ ואלו מהעולם החוקרים והחוקרות בארץ, בארגון ובניהול כספי של החפירות; מרכזת, בשיתוף עם מוסדות נוספים, את עיבוד הממצאים והבאתם לידי פרסום סופי בדו"חות מדעיים. החברה מוציאה לאור את Israel Exploration Journal (IEJ) כתב עת דו-שנתי בשפה האנגלית (העובר ביקורת עמיתים) העוסק בחקר הארץ, ומפורסמים בו מאמרים על מיטב המחקרים ממיטב החוקרים/ות בארץ ובעולם. כתב העת IEJ יוצא לאור מאז שנת 1950 ועוסק במחקרים ארכיאולוגיים, היסטוריים וגיאוגרפים של ישראל והסביבה מכל התקופות. החברה מוציאה לאור את כתב העת "ארץ-ישראל, מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה", כתב עת בעברית ובאנגלית, העובר ביקורת עמיתים ויוצא לאור אחת לשנתיים, מאז שנת 1951. כרכי ארץ-ישראל מוקדשים לכבודם או לזכרם של חוקרות וחוקרים מרכזיים במחקר הארץ, ובכל כרך המאמרים עוסקים בתחומי העניין המרכזיים של מושא הכרך. החברה מפרסמת דו"חות חפירה סופיים של החפירות המנוהלות בארץ בספרים, ומירב החפירות הגדולות בארץ פורסמו בהוצאתה. החברה מארגנת, בשיתוף מוסדות שונים ימי עיון וכנסים בנושאים שונים עבור הקהל האקדמי. החברה ארגנה, בשיתוף עם מוסדות ארכאולוגיים אחרים, כנסים ארכאולוגיים בינלאומיים לארכאולוגיה מקראית (בשנים 1984 ו-1990) וכן כנס בינלאומי שעסק בחקר המגילות הגנוזות (בשנת 1997). המאמרים מהכנס התפרסמו בקבצים מיוחדים. החברה מארגנת את הקונגרס הארכיאולוגי השנתי, הקונגרס הארכיאולוגי הישראלי הראשון נערך בשנת 1973 והיה פרי יוזמתה של החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, במהלך השנים הצטרפה רשות העתיקות כמארגנת בשותפות את הכנס, ובשנים האחרונות הצטרפה גם האגודה הארכיאולוגית לארגון הכנס. כאשר בכל שנה נבחרת אוניברסיטה אחרת לארח ולהשתתף בארגון הקונגרס. החברה גם עוסקת בהפצת ידיעת הארץ ותוצאות החפירות הארכאולוגיות בקרב הציבור הרחב: החברה מוציאה לאור, בשיתוף עם רשות העתיקות, את כתב העת הדו שנתי "קדמוניות - כתב עת לעתיקות ארץ-ישראל וארצות המקרא". כתב העת מציג את הממצאים הארכיאולוגיים החדשים שהתגלו בארץ בשפה שווה לכל נפש. כתב העת קדמוניות החל לצאת לאור בשנת 1968 והפך במשך השנים לבמה המרכזית והחשובה להכרת החידושים בחפירות ובמחקר הארכיאולוגי הארץ-ישראלי. וכעת יהפוך גם להיות כתב עת העובר ביקורת עמיתים ועם זאת ישאר עבור הציבור הרחב. החברה מארגנת כינוסים שנתיים לחבריה בארץ ובחו"ל. עד כה נערכו 68 כינוסים אשר כוללים ביקורים באתרי עתיקות והרצאות בנושאי הכינוס. במסגרת הכנסים מבקרים המשתתפים באתרים ארכאולוגיים בהדרכת חופרי האתרים. נערכו גם מספר סיורים לארצות שכנות עמן היו קשרים תרבותיים. החברה מארגנת ימי עיון וסדרות של הרצאות לקהל הרחב בנושאים שונים ובשיתוף מוסדות שונים, בה מרצים מיטב החוקרים והחוקרות. החברה מוציאה לאור ספרים פופולריים אודות המחקר בארץ-ישראל בשפה העברית והאנגלית. הספרים הינם מקצועיים ומגובים מחקרית אך כתובים בשפה ברורה.

IES annual membership includes a subscription to the Israel Exploration Journal (in English) which is published twice a year for the price of $80, including postage abroad. טופס הזמנה שם כתובת כתובת 2 עיר אזור מיקוד מדינה מדינה שם משפחה הוראות מייל אזור טלפון אזור טלפון לתשלום

All Publications