מגידו היא מן האתרים החשובים ביותר שנחפרו בארץ ישראל. עיר כנענית זו, נוכחת במעורבות רבה בתקופה הברונזה התיכונה והמאוחרת. מיקומה של העיר על פרשת דרכים – דרך הרוחב החוצה את עמק יזרעאל מצפון לדרום ודרך האורך, היא "דרך הים", המקבילה לחוף וממשיכה אל אזורי הסהר הפורה – קבעה את חשיבותה של מגידו עוד בשחר ההיסטוריה, כאלף השלישי לפני הספירה.
העיר הכנענית נעשתה בראשית האלף הראשון לפני הספירה למעוז פלשתי, ולאחר מכן בימי אחאב, יהוא ומלכי ישראל שלאחריהם, למרכז מנהלי וצבאי של הממלכה. בשלהי המאה השמינית לפני הספירה שימשה מגידו כמרכז של פחווה אשורית, ולאחר מכן כמצד פרסי שעל אם הדרך.
משלחות ארכיאולוגיות רבות חפרו בתל מגידו. הראשונה שבהן הייתה משלחת גרמנית בראשית המאה, ולאחר מכן משלחת אמריקנית, שעבדה באתר בראשית המאה העשרים. בשנות העשרים חפרו בו אנשי המכון המזרחי של אוניברסיטת שיקגו. משלחות מטעם האוניברסיטה העברית בדקו בשנות החמישים והשישים את תוצאות החפירות של קודמיהן.
הממצאים הארכיאולוגיים הרבים שנחשפו בחפירות מאפשרים לנו להתחקות אחרי התפתחותה של העיר הכנענית בתקופת הברונזה, לשחזר את כלכלתה, דתה וחיי התושבים. אופיה של העיר הכנענית על מקדשיה וארמונותיה המפוארים נותנים לנו הזדמנות חד־פעמית להציץ לעולמם של בני כנען בתקופת הברונזה. איצר לוויה השכב נמצא בהרבה מערות וקברים, והעיר הכנענית המאוחרת היא מאוצרות התרבות החשובים של ארצנו.
מחקר התקופה הישראלית מדגיש את חשיבותם של שרידים אדריכליים רבים, המאפשרים לשחזר את דמותה של עיר־ממלכה ישראלית במלואה.
המחבר, אהרון קמפינסקי, שדה בעבר בחפירות הבדיקה של האוניברסיטה העברית במגידו, הוא ארכיאולוג שחפר במספר אתרים בנגב ובצפון הארץ, מלמד כיום באוניברסיטת תל־אביב.